יש פרויקטים שאתה נכנס אליהם ויודע בדיוק מה לצלם.
ויש כאלה שהסרט מתחיל לקרות כשאתה מפסיק לחפש את הדבר הגדול, ומתחיל לשים לב לדברים הקטנים.
עצמהות, מבית מרכז מעשה ותפנית בחינוך, היה אחד מהם.
מה רצו לספר, ולמה זה היה מסובך לצלם
עצמהות היא תכנית שמכניסה את עולם המכינות לתוך התיכונים.
15 עד 17 בתי ספר ברחבי הארץ, בדגש על הפריפריה.
תלמידים שמובילים. מורים שמקבלים שפה חדשה.
סדרות שטח שהתלמידים בונים מאפס.
הבעיה עם סרט תדמית לתכנית כזו:
אי אפשר לצלם שינוי תפיסתי.
אי אפשר לכוון עדשה על שפה חדשה לחינוך.
זה לא נראה בצילום.
אז מה כן?
הדבר שהכי שווה לצלם הוא הרגע שלפני
מורה כותבת על הלוח.
פתאום היא פונה לתלמיד:
אתה מוביל את השיעור היום.
התלמיד קם.
מחייך בהפתעה.
ומתחיל.
זה הרגע שרצינו לצלם.
לא הנאום. לא הסיכום.
אותו שבריר שנייה שבו מישהו מבין שסומכים עליו באמת.
שני ימי צילום, שני עולמות
יצאנו לצלם בשני לוקיישנים שונים לגמרי.
יום שטח: תלמידים קוטפים ירקות ביבניאל, מכינים אוכל ביחד, מתכננים לוז על מפה.
אין מבחן. אין ציונים. רק החלטות, וההבנה שהם עשו את זה.
יום כיתה: ראיונות עם מורים ותלמידים מאורט מגדל העמק.
כבר שם הבנו שהסרט ייגמר בציטוט שמורה ותיקה אמרה:
בתור מורה כבר 20 שנה, אני עדיין תלמידה ולומדת.
זה לא משפט שסיפרנו לה לומר.
זה יצא ממנה.
הסוד שגילינו רק בדרך: הסרט הוא לא על התלמידים
כשהתחלנו לעבוד עם עצמהות, חשבנו שהסרט הוא על התלמידים.
תלמידים שמובילים. תלמידים שגדלים.
ואז הבנו את הייחודיות האמיתית:
קהל היעד של התכנית הם המורים.
הם אלה שמקבלים את הכלים. הם אלה שמשתנים.
התלמידים הם התוצאה, לא המוצר.
שינוי זה שינה הכול בסרט.
לא פחות תלמידים, אבל עם מורה שתמיד בפריים.
לא מוביל מרחוק, אלא יושב על הרצפה בין התלמידים.
מה לוקחים מזה לכל סרט תדמית לארגון חינוכי
מאז הסרט הזה, אנחנו שואלים את עצמנו שאלה אחת לפני כל צילום:
מה הדבר שאי אפשר להסביר במילים, שחייב להיראות?
כמה עקרונות שעלו מהפרויקט הזה:
- לא לנסות להראות הכול: תכנית שפועלת ב-17 תיכונים לא צריכה 17 סצינות. צריכה רגע אחד שמייצג את כולם
- הציטוטים הטובים ביותר הם אלה שלא כתבת. תן לאנשים לדבר, ואז תקשיב
- לצלם את הרגע שלפני, לא ההצגה, אלא הרגע לפני שהיא מתחילה
- לשים לב לקהל היעד האמיתי: לא תמיד מי שנראה בסרט הוא מי שצריך להתחבר אליו
ויש לכם תכנית שמחכה לסרט שלה?
אם אתם עובדים על תכנית חינוכית, עמותה, או כל ארגון שעושה משהו שקשה להסביר,
שאלו את עצמכם:
מה הרגע שאם מישהו יראה אותו, הוא יבין בלי מילים?
כי את הרגע הזה, אנחנו יודעים לצלם.
